איך מתדרדר מקצוע העיצוב הגרפי

פעם, לא כל כך מזמן אבל הכל יחסי, היה מוסד אחד בארץ ללימודי עיצוב גרפי – אקדמיה בצלאל בירושלים.

כל מי ששאף ללמוד עיצוב ניסה להתקבל לבצלאל, לא היתה שום אופציה אחרת: או בצלאל או כלום.
שמה של האקדמיה בירושלים יצא למרחוק ונישא מקצה הארץ ועד קציה. הביקוש היה עצום, כמו היום, אבל היצע המקומות היה נמוך מאין כמוהו. על כל מקום התחרו כ- 40 מועמדים ובסה״כ התקבלו כ-20 תלמידים בכל שנה, 20 מתוך 800! כיתה אחת ו…זהו! להתקבל לבצלאל היתה משימה לא פשוטה כמובן.

רמת הדרישות היתה גבוהה שכן היה צריך לבחור רק את עשרים המבטיחים ביותר.
לימודי העיצוב היו מפרכים, המורים מהמשובחים: בוגרי בצלאל בעצמם או אקדמיות בחו״ל וכולם משכמם ומעלה, מושא להערכה עצומה. רצינו להיות כמוהם מלוטשים, מעמיקים, מתוחכמים, שנונים והכי יצירתיים שניתן.

הלימוד עסק בשטחים רבים, אבל עיקר העיקרים והמשותף לכל הנושאים שנלמדו היתה החשיבה המקורית, החדשנית, המפתיעה שעמדה מאחורי העיצוב, והבוגרים שיצאו את שערי האקדמיה היו אכן כאלה.
אנשים חושבים שידעו להמציא רעיונות רעננים שנונים ומתוחכמים.

והיום? אינספור מוסדות ללימוד עיצוב ובהם 4 כיתות שנפתחות במקביל.
״סינון״ המאפשר לכל הרוצה בכך להתקבל.

המורים עצמם הם כבר בוגרי ״השיטה הסלחנית״ שלא יודעת לדרוש חשיבה יצירתית. העיקר הוא ה״איך זה נראה״ ולא ״מה זה אומר״.

אני נתקל בבוגרים הללו בכל פעם שאני מחפש עובדים לסטודיו שלי. מספר הפניות שאני מקבל הוא עצום אבל הרמה, הרמה כל כך מאכזבת.

אני נאלץ לבצע את הסינון שבית הספר לא עשה בועדות הקבלה שלו. וכשאני מזמין מועמד לראיון, עובר עימו על תיק העבודות שלו ושואל מה הסיבה שעשה כך וכך, התשובה שאני מקבל בדרך כלל היא – “סתם”. סתם! סתם לא עושים עיצוב! לעיצוב חייבת להיות סיבה שגם אם המתבונן לא יורד לעומקה, על המעצב לדעת אותה! הצרה הגדולה היא שכל כך הרבה מעצבים עושים דברים סתם, פשוט מהסיבה שהם לא היו צריכים להיות מעצבים מלכתחילה.

Call Now Button